השאלה הזאת, "התדע מאין נחלתי את שירי" עוד לפני הסיפור שבא ונפרש אחריה מחזיקה מילה עקרונית, והיא נחלתי. זאת נחלה, זה דבר שעובר אל האדם בירושה. יש בו צד של מסורת וקבלה. המילה הזאת קושרת באחת את השירה אל המסורת היהודית, ההיסטורית והספרותית והיא רוצה להכניס את הדבר החדש כל כך שהולך ומתרחש כאן אל תוך הישן והמסורתי לגמרי. המילה הזאת היא עקרונית מאוד לכניסה אל תוך השיר. וכאן בא ההסבר, והוא משתרע על שני פרקים גדולים אחד מוקדש לאב, והשני לאם. השיר קשור במשורר ערירי שמתגורר בבית "הצרצר, משורר הדלות." וחלקו השני הוא אנחה. יש עוד שאלה, שמקבילה לשאלה הפותחת, והיא "ואי מזה תבוא אנחתי, ידעת? "אמי נתאלמנה, בניה התייתמו." כלומר, השאלה הראשונה קשורה באב והשנייה גם במותו של האב. כך נכנס סיפור ילדותו של ביאליק, שהתייתם בגיל פחות משש אל תוך עשיית השיר עצמו. ביאליק קובע את השירה בתולדות חיי אדם. אחד, יחיד ומיוחד. לא כי הוא המיוחד מכולם אלא כי האדם היחיד הוא מקורה של השירה. זאת הצהרה עקרונית מאוד של השירה עברית החדשה מול תודעת השירה של היהדות לתולדותיה. שבה תפיסת ההשראה דומה לתפיסה הנבואית. ההשראה היא רוח הקודש, היא באה מגבוה. היא כל כולה באה מן החוץ, בעוד האדם ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל הוא בבחינת כלי. הוא בולע מגילה שרשומה, שרשום עליה החזון, ואז הוא אומר אותה. ביאליק אומר כאן לא, חלק מזה הוא נחלה, אבל היא מתגלמת תמיד ביחיד בסובייקט קונקרטי, המילה אני משנה כאן את משמעותה. המילה אני מקבלת כאן תוכן חד פעמי. "התדע מאין נחלתי את שירי? "בבית אבי השתקע משורר ערירי "צנוע מסתתר, הנחבא אל כלים "מתלונן בנקיקים, שכן סדקים אפלים "וידע המשורר רק פזמון קבוע, שיר תמיד יחידי ובנוסח ידוע "ומדי נאלם לבבי, ולשוני ממכאוב נעכר אל חיכי דבקה "ובכי עצור מעוך התאפק בגרוני "ובא הוא בשירו על נפשי הריקה." השיר נובע איפוא לא משפע אלא מהיפוכו הגמור, מרעב, מריק. מתחושה של דכאון עמוק. מופיע כאן ילד שלא טיפלו בו, ילד שאביו מותיר אותו כמעט רעב. והצרצר מופיע כאן כאותו סמל מפורסם מ'הצרצר והנמלה', מהמשל המפורסם והוא המשורר שעומד מנגד לעולם האנשים הראויים, האוספים זרעים כמו הנמלה. אביו "בעשות אבי חול את שבתו מעוני" כך הוא פותח את הבית הגדול שבא אחריו ובו בונה תמונת ערב שבת שאין מדכאה ממנה, שבה המנורות והנרות והמזון, הכול עלוב ביותר. אלה נראים כמו שרידים אחרונים של הווית היהדות העתיקה. והילדים כולם בקושי יכולים לשיר. "וזמירות נענה בקול אחרי אבינו מבטן הומיה, מלבבות חלולים "ואז נטפל הצרצר גם הוא למקהלה ויצרצר בזמירות מסדק האפלה." הקול הזה, הקול הלא אנושי הזה, הקול שהוא מתחת לשירה, הוא השיר. צריך כאן להראות שכשביאליק אומר שירתי מול אנחתי השירה איננה איזה דבר שדומה לתהילים או לנבואה. הוא איזה מן קול תעניה, קול של דכאון ילדי וקול של חיה רעבה. ואז מול זה, בא העוני השני, עוניה של האם. אבל האם כן אופה לחם. כל החלק השני מוקדש להיותה עניה ונאבקת על חייה, ובכל זאת בלילות לקראת הבוקר, היא לשה את הבצק ואופה את הלחם לילדיה. ואני אקרא את הבית האחרון של השיר שבו הוא חותם את הפרשה הגדולה הזאת שמקבילה את השירה והאנחה זו לזו. "בשחר "עם קריאת הגבר היא קמה במלאכת הבית עוסקת בדממה. "מחדרי האפל, מתוך העריסה "בעד הפתח ראיתי את גופה הקלוש "לאור נר דל תיכף על גבי "העיסה וידה הדקה שם תלוש ותלוש "יתנודד הספסל תחת הערבה "ולחישה חרישית ואנחה חרבה "על כל טביעת יד, על כל לישה ולישה "נעקרת ובאה מן החדר השני ריבונו של עולם "חזקני וסמכני מה כוחי, מה חיי? "ואני בלתי אם אישה ולבבי לי אומר "ויודע הנני כי נטפה לבצק "גם דמעת עיניה. ובחלקה "פת שחרית חמה לילדיה ממאפה בצקה, מלחם דמעתה "ואעלע, ותבוא בעצמי אנחתה." המילה לעלע, לבלוע זה הכול בא מחזון יחזקאל הבולע את המגילה. ראו כאן את מקומה של הדמעה. אותו סמל חבוט שבוזבז לריק בכמויות עתק בשירה הרומנטית ובשירת חיבת ציון, וגם בשיר כמו "אל הציפור" מופיע כאן אחרת לגמרי. דמעה אחת ענקית, דמעה שהיא סמל אדיר שמזקק לתוכו, מחזיק בתוכו כל כך הרבה עוצמה של סבל ונוכחות אנושית. ביאליק יוצר כאן איזה מערכת של הולכה מן הסבל של האם, אל הלחם, אל המזון שהיא נותנת לילדיה ואיך המזון הזה מכיל בתוכו את התמצית הסבל ולתמצית הסבל הזאת הוא נותן איכות של חזון אלוהי. את זה הוא אוכל כמו יחזקאל את המגילה. בהרבה מובנים, כמו בשיר "בשדה" יש אל ואלה, יש לאל בת זוג. האב והאם. כאן מאוד בולט שהאב איננו מספיק, והוא אב פגום. הבשורה שבאה ממנו היא לחם עוני. הדבר שבא מן האם הוא עשיר יותר והוא גם אלוהי יותר, ובהרבה מובנים משביע יותר. כשהוא מסיים את החלק הזה הוא אומר "ותבוא בעצמי אנחתה" התמונה איננה רק באה מיחזקאל היא באה מתוך הנסיון הילדי הקדום הזה שבו ההרגשה שמה שבא מן האב ומן האם מביא איתו כאב עצום, ובכל זאת הוא גם מזון. ובכך הוא נחלה, ובכך הוא אלוהי. באופן מאוד מאוד יחיד במינו, מקורי ביותר ביאליק מצרף את האני הפרטי אל האני הכללי. מאוד בולט גם שמי שירצה להפריד עכשיו את הרעיון של לאומי ואישי, כפי שהרבה פעמים נהוג לדבר על ביאליק ועל משוררים אחרים הוא יטעה באנליזה הזאת. האנליזה הזאת היא בלתי אפשרית. כל משפט של משורר בלשון שהיא לשונו מעמיד את עצמו ביחס מסוים אל הלאום של הלשון או אל הזהות הקשורה בלשון, גם אם היא לא תמיד קשורה ולפעמים היא אפילו עוינת בתוכה, אותן דוגמאות שבהן משוררים שכתבו למשל בגרמנית והם לא גרמנים. או בצרפתית והם לא צרפתים ויש רבים וגדולים כאלה. אבל כאן במקרה הזה בוודאי הנוכחות שכותבת את הדבר הזה כותבת דבר שחלקו העמוק ביותר בא מתחומי הסובייקט הפרטיים והכמוסים ביותר והוא קושר באיזה מן רצץ באמצעות הלשון אל הרצפים הגדולים והמסורתיים ויוצר מן "האני" אל הכלל את הרצף הזורם הזה. "בשירתי" הוא פותח ביאליק פתח מרשים מאוד אל תחום האפלה של תודעתו. הקשר בין השירה והצער, העוני, הרעב הקדמון, ההרגשה של הריק, הדלות. והרגשה של דיכאון עמוק שעומד בבסיס העולם ושהוא קשור באב ובחולשתו של האב לפרנס פרנסה מספיקה את ילדיו, הוא הדבר שביאליק שם ביסוד השירה. וזה הדבר דווקא שהוא קושר אל דמות האב שהיא המוליך, היא הדבר שקושר את האדם עם המסורת ועם דמות האל וגילומו בעולם ודרכו גם אל הכתבים הקדמוניים שנרמזים פה בכמויות גדולות מאוד. אבל לשיר הזה יש בן זוג שהיה במקור מחובר אליו. לשיר היה עשוי במקורו שלוש שאלות על השיר, על ההנחה ובסוף היה עוד חלק שפתח במילים "וחלומות ילדותי" "התדע הכה חבואני". וזה השיר המכונה היום "זוהר". ביאליק הפריד בסופו של דבר, מהר מאוד, בין החלקים האלה ויצר עוד שיר, אלא שבאמת צריך לקרוא את השיר "זוהר" באותו יום לפחות כמו את השיר "שירתי". משום שאומנם הוא עכשיו לא צריך את השאלה הזאת על החלומות והמבנה איננו משולש אלא הוא עכשיו שיר מיוחד לזוהר אבל הוא באמת מביא צד אחר לאותה ילדות. זה הצד של צפרירים. צד של אור בוהק ושמחה אדירה, התלהבות אקסטטית, והכוח העצום של השיר הזה, זה כוח סוחף הוא קשור באופן דינמי לשיר "שירתי" עם הקול המקונן הזה, עם מערכת החזרות העצובה הזאת שמשהו מהם שמענו גם במה שקראתי כרגע "ולחישה חרישית ואנחה חרבה "על כל טביעת יד, על כל לישה ולישה." כל השיר עשוי ככה. מול הריתמוס המקונן הזה עומד זוהר. "זוהר" הוא שיר גדול מאוד גם בכמותו והוא עשוי מערכת מעניינת מאוד של פתיחות שמכניסות אותנו אל תוך החוויה הגדולה. זאת שוב הפואטיקה של החוויה כפי שפגשנו כבר בשיר כמו "בערוב היום" כאן זאת חוויה שדומה לחווית צפרירים הגיבורים של השיר הם שוב הצפרירים האלה, השדים הקטנים. וכאן הוא נותן להם נוכחות עוד הרבה יותר מדוייקת והוא מפרש. "בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים," "עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים." וברור שיש להם ממש כנפיים קטנות ויש להם פרצופים יש להם פה, יש להם עיניים. הם יצורים אפשר לראות אותם אבל הם שקופים. השאלה מהם בדיוק מצד היישות? גררה אחריה כמובן בתוך ההקשר העברי שהוא יהודי עד אין מנוס דיון סכולסטי קצת, אז איזה מן ישות הם? האם הם אלוהיים יותר? האם הם אנושיים יותר? ממה הם עשויים בדיוק? תקראו על זה. הדבר המרתק כאן הוא שצומחת מולם עלילה, לא רק חוויה אינטימית מתחת לסדין של התפלשות אוטואירוטית כמו בשיר "צפרירים". אבל השיר נפתח בפתיחה, היא בעצמה דבר שראוי לראות אותו בפני עצמו והפתיחה הזאת מכינה בתוכה באיזה מן מצב עוברי כאילו מקופל בה כל הסיפור עוד לפני הכל. "בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי," "וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;" "מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי," "דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה." "וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי," "כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;" "שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי" "וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם.". זו הפתיחה. ראו את ההעמדה הזאת של ה"אני" בתוך המושגים המוזרים האלה "עצם ילדותי", "בעצם ילדותי", מתי זה בדיוק? איזה מין נקודה זאת? זאת נקודה שהגדרתה היא לא בזמן אלא במהות כלומר זה איזה מן מצב מרוכז במיוחד מהותי ביותר של ילדות ואחר כך המילה "הוצגתי". לא נולדתי, לא נשלחתי, לא נזרקתי, לא הושמתי, לא הובאתי. "הוצגתי". על ידי כוח שלא נאמר מהו. אבל גם לא ברור שההורים קשורים בו. זה משהו שקורה בלעדיהם. כאן זה החלק הראשון של השיר שבו גם הוא מראה את הרקע האפל של האור העצום הזה. ברור שהוא עומד בצד "צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;", "דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי," אני נמצא בצד, אבל יש כאן הצהרה רוחנית חזקה ביותר עם איזה דחף דתי עז, דתי מאוד ובמיוחד בשורה הבלתי נשכחת הזאת "מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי," ראו רק את השורה הזאת: מגופו של עולם אל אורו ערגתי. מהגוף אל האור, לא מהגוף אל הרוח וגם מזה גופו של עולם? לא גופי. מהגוף של מושג העולם ועולם לא נשכח הוא גם אחד משמותיו של האל, אל האור. ועכשיו הקשר בין אור וערגתי. ביאליק לוקח את המילה המקראית הזאת "תערוג" ועושה ממנה גם שם בכמה מקומות וכאן בפועל וקושר את זה למילה "אור". ערגתי לאור, אור ערגתי. הקשר בין הצלילים הוא הקשר בין המשמעויות גתה הגדיר את זה באופן מאוד יפה, הוא אוימר שהמילים שדומות בצלילהן שואפות זו אל זו במשמעותן, זו איזו מן מגנטיות זאת השקפה רומנטית מעניינת זה כמובן לא תמיד עובד בצורה הזאת בכלל אבל כאן אנחנו חיים את התחושה הסימבולית הרומנטית הזאת חזק מאוד. ועוד דבר הוא אומר שאחר כך הוא הופך עקרוני מאוד הילדות הזאת נשמרת בתוך "האני". "שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי" "וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם." הלב הופך למקום שבו זה שמור ושוב הסמל של הלב זכור לנו כאן כבר משיר כמו "בערוב היום", הלב במובנו החדש בשירה העברית. זה לא המחסן, מחסן האהבות של הרומנטיקה, אלא זה מקום שהוא כל הישות, כל "האני" עצור בו. אז הוא מגלה את שפת הצפרירים האלה. והצפרירים האלה קוראים לו, קוראים לו: "בַּבֹּקֶר עִם-שֶׁמֶשׁ עוֹדֶנִּי תְּפוּשׂ תְּנוּמָה – וְחָפְזוּ לְחַלּוֹנִי וְדָפְקוּ-לִי: קוּמָה!" "עוֹדֶנִּי מִתְלַבֵּשׁ וּבְטֶרֶם אֶתְנַעֵר מֵחֶזְיוֹן הַבֹּקֶר – וְקָרְצוּ לִי: מַהֵר!" "וּבְטֶרֶם מַנְעָלִי הַנִּדָּח אֶמְצָאָה – וְשִׂקְּרוּ לִי: "צֵאָה! יְקָרָה כָל-שָׁעָה!". וכן הלאה. קוראים לו והוא יוצא איתם כאילו קראו לו חברים בני אדם. מה שהם עושים זה הם פשוט משתוללים. והם משתוללים בשדה ומשתוללים בין חיות וליד עגל ובין תרנגולות ובתוך קוצים. וההתרחשות היא מין בדיחה גדולה, איזה "סקרצו". כמו היצירות המוזיקליות האלה של שופן או של מנדלסון, זה הכל מלא כל מיני קולות וכל מיני רשרושים ופצפוצים ומלמולים, וביאליק מופיע כאן ככותב סימפוני ממש, של מילים צליליות. "ופתאם ממלכת הזוהר ננערה "כנוע ספירים ושמשות בכברה, "סנוורים לעין- זה עמד ויקפץ בין צמחי הכיכר העגל המלחך; "ועדת חופרי אוכל, קהל תרנגולים "מתעלמים ומזעזעים את ראש הנהלולים, ויצחצל הכיכר וינהר ויגחך. "אנוכי כליל זוהר כציפור אחרדה, וכציפור ברשת אור נפשי נלכדה, "כמו חוטי-פז דקים ענגים ורכים "שוככוני, ויתפשו ביצוריי הזכים. התנערה, התחדשה בי ילדות מאירה, "פי שוחק מאליו, בלב שמש שירה. "ממגע קרניים, מגיל ומנגה אקרנה, אנהרה, אבושה, אמוגה." נקודת הסיום של הבית הזה, שאחרי כל הרעש הזה פתאום יש "אמוגה", היא נקודה אקסטטית. היא נקודה שבה ההרגשה שמרוב התלהבות האדם נמוג, הופך פתאום לריק, לאין. בהרבה מובנים זה מזכיר דיבור על חוויות מיסטיות כפי שמדברים עליהן חסידים ומקובלים, אלא משום שהיא שוב, צריך לראות, נמצאת כאן כחוויה ילדית לחלוטין ומהבחינה הזאת דמוקרטית לחלוטין. זאת לא החוויה של רבנים נדירים, אלא של אנשים רגילים וזה מהותי מאוד. והם עוברים ממקום למקום, פרק אחרי פרק מן השדה לכיכר וכן הלאה ואז הם מגיעים לבריכה. כאן ביאליק מטפל במקום הזה שהוא אחר כך חוזר אליו בדרך אחרת בשירו הגדול "הבריכה". המים והראי שבמים. זה המקום של השקט שבשיר. אחרי הרעש הזה יש פתאום "פיאנו" כזה גדול ופתאום הכל משתתק. "בחום צהריים מימיה אט רוגעים "בזהרי חמה ובצללי ערבים. "מקצתם בהירים כראי מלטשים; בם רקועים שמי תכלת, "אט צפים בני-עבים כעצם הפנינים לטוהר, ונמוגים. "וכעין עולם הפוך: שמים חדשים, "זיו שמש מצונן ופני יקום צנוע "מעולף צעיף שלווה וחלום שקט עולם "בתוך מי-המנוחות הצלולים שקוע והכל שם כה-בהיר "כה-שאנן, כה-חולם!" הוא בעצם מתחיל לעבור אל קול שהוא כמעט לא קול. כל הקטע הדומם הזה אינו אלא מבוא לרגע של התגלות וההתגלות החדשה הזאת היא של אותם צפרירים בדרך אחרת. והדבר המהותי כנראה בתוך השינוי העמוק שהשיר פתאום עובר הוא שהמים יוצרים את המימד הכפול הזה, את מימד הראי, את מימד התודעה שצומחת עם הראי וההתבוננות בו, העולם ההפוך הזה שהוא מצביעו, עולם הפוך שיש בו שמים חדשים, שאותם מגלה האדם, בהרבה מובנים מתגלה כאן גם "האני" בדרך חדשה לגמרי. ברגע מסוים יש שם דייג. הדייג אוסף את רשתו וקשת ענקית של צבעים יוצאת והרגע המכשף הזה הוא רגע ההתגלות עצמה שבה עולים הצפרירים האלה מולו, ואז הוא אומר "פתאום אראה מן-הברכה "על-המים השאננים עלתה חוצץ שורה זכה "של-צפרירים קטנים. זכי-גף, "קדושים, ברורים, כמו ננערו זה היום "מעל כנף כרוב אחד קדוש אשר טס ברום. "ועוד מתוך עיניהם יציץ זוהר עליון, "זיו השכינה, ואחוזי יד ניצבו "ובלשונם רינה." לא פחות ולא יותר. הם אומרים את דברי האור העליון. זאת התגלות של זוהר, וזהו הזוהר של ספר הזוהר. אני מזכיר לכם את פירושו היפה של פרופסור ליבס, למושג זוהר. הוא אומר זהו תרגומה של המילה "ארוס" היוונית, המשיכה, הקרינה המושכת, הקרינה של האהבה ושל המיניות היא הזוהר. וכאן הזוהר מדבר. ויש לו מין שיר קטן, שיר פלאי ומוזר שאותו ביאליק כותב, מלחין בצליל אחר: "אלינו, הילד! אלינו, היפה! "הצמא לנגה עד-פנה היום. נטבולך בזוהר, "נורידך נביאך אל-מטמון אור גנוז "במעמקי תהום. שם מגדלי זכוכית. "שם ארמנות גביש, שם היכלי הבדלח "ושמשות-כדכוד. מנגה המשומר, "אור שבעת הימים, כוס זהב נשקך "ערות עד-יסוד. עד-יצא מאפך, אף-יז מעיניך, ובא בעצמיך "ובלבך, כמבוא ריבואות נשיקות של ריבוא קרניים, "מתוקות מהכיל וגדולות מנשוא." קל להרגיש שזה כתוב בריתמוס אחר, מאוד מצלצל, יש לזה צליל כמעט כמין פעמון. ודבריהם הם דברי פיתוי. זה פיתוי אלוהי, נזכיר את דברי הרוח ובערוב היום, אלא שהם ברצינות הרבה יותר גדולה מפתים אותו לבוא אל התהום ואל העוצמה האלוהית של הטבע. וכאן אנחנו רואים את החשבון האדיר שביאליק עושה לא רק עם מושג הטבע שבא מן הרומנטיקה, אלא עם המהלך הזה שבחיבור בין יצר, ארוס, ילדות ואלוהות יהודית. ז"א זהו סכום עצום, כלומר הוא מצרף כאן המון שדות בבת אחת. ולכולם הוא נותן נוכחות של שיר ואפילו שיר פשוט מאוד, כלומר הוא נשמע ממש כמו צלצול בדולחי כזה. וברור שברגע הזה קורה משהו גורלי מאוד, וכמו בשיר "בערוב היום", הילד הקטן לא הולך עם הקול הקורא הזה. ברור שהקול הקורא הזה אם הוא היה נענה לו, היה מטביע אותו, או בעוצמות האלוהיות שגלומות בו או פשוט במעמקי המים. לא חסרות בלדות או שירים אפיים עתיקים מרכז אירופיים, מזרח אירופיים שבהם מפתים כל מיני כוחות "פלאיים כאלה, מיתולוגיים את האדם להיכנס אל תוך הים, אל תוך המעמקים ולמצוא שם כאילו את אושרו, אבל הוא מוצא אותו במין אושר אפל במחיר של מוות. הסיפור הזה עצמו מזכיר מאוד שיר רוסי גדול, עתיק, מין אפוס שנקרא "סדקו", שבו בת ים, בתו של צאר הים, של קיסר הים, מפתה את המשורר להישאר במעמקים והוא כמעט מתפתה להישאר שם ולעזוב את אשתו ואת ביתו ואת עירו ולהיוותר בין היצורים הפלאיים והיפים של הים ולשמוע גם את שירתה הנפלאה, אבל בדומה לשיר ההוא, הרוסי דווקא, מתרחש כאן משהו אחר, הוא עוזב. הוא לא הולך איתה, כך הוא ממשיך: "עוד צולל בנפשי מזמורם הערב "והמה נמלטים ליער הקרוב, "מאצילים מרחוק לי מבט תנחומים האומר: 'לבוקר!' "ופורחים ואינימו." כלומר הם נפרדים והולכים. שמתם לב אגב למילה שמסיימת כאן "ואינימו". ה"מו" הזה הוא שריד למודוס העברי הנשגב ביותר שנמצא במקרא של שירת הים. אלה הצורות הקדמוניות ביותר של העברית שנמצאות בתוך העברית העתיקה ביותר שלנו, צורות כמו "יחסיומו" ודברים כאלה. ה"מו" הזה שנמצא עדיין במילה כמו "כמו" מופיע כאן, כלומר ביאליק מעלה באמצעותו את המודוס, את הסגנון של השיר הזה עד הגובה האלוהי של השירה העברית, האלוהי הגמור, אם אפשר לומר. אבל המהותי כאן זה שהסיפור ממשיך להיות סיפור ילדים, הם אומרים לו "לבוקר!", כלומר נפגשים וברור שזה יקרה שוב, אבל זה יקרה ובתוך הדבר הזה תהיה גם פרידה. [אין קול]
