אני רוצה לסיים את הדיבור על מאיר ויזילטיר בשיר מסוג אחר לגמרי.
שוב, משהו בספקטרום של לשונו של ויזילטיר.
השיר הזה נקרא "אלגיה".
הוא נמצא בתוך קובץ שנקרא "האלגיות ליד החושים".
אלגיה היא ז'אנר קדמון, ארכאי.
פירושה השגור היום הוא קינה, דווקא.
אלא שלא זאת כוונתו המקורית.
אלגיה היא סוג של משקל וגם סוג של שירה הגותית, שלפעמים היא קינה.
אל המקום הזה מוביל ויזילטיר.
את הז'אנר הזה מחדש.
ואני רוצה להדגיש את קיומו של הטון הזה בשירת ויזילטיר,
כדי שלא יווצר הרושם שכל הזמן היא נשמעת כאיזה מין חרטום שמנסה לבקע איזשהו קרח.
יש גם איזשהו מימד אחר, הגותי.
שפונה אל אותו מצב אנושי מודרני,
ומבקש לעשות בתוכו משהו אחר.
זאת האלגיה הראשונה מן "האלגיות ליד החושים".
"שוב יורד אור חאקי אפרורי בענן דחוס ולא
טהור." "מול המרפסות הפעורות של בתינו הנטויים
בחול." "מול עצבי פנים מתגעגעים לרווחה
בנגיעה של רוח סתיו." "חלחלה קלה בלחי חרוכה,
שוב יורד אור חאקי אפרורי." "שוב יורד אור חאקי
אפרורי מול המחשבות הרסוקות." "על צורה אליפטית
מתוחה שביקשנו להתוות שנית בחול." "ועל פני מאכלינו
הפשוטים שערכנו על שולחן בצל העץ." "וחברנו
לאכול מתוך שמחה, שוב יורד אור חאקי אפרורי".
"שוב יורד אור חאקי אפרורי על היין שמזגנו בכוסות
וגהרנו אל" "ארגמנו החי ואל זכר טעמו
מאשתקד." "ועל שדי הבחורות כמו שזיפים הקלוטים
בתוך כריכות רפות פרומות" "וסופגים מגע של רוח רעבה.
שוב יורד אור חאקי אפרורי." "שוב יורד אור חאקי
אפרורי על אהבתנו הפגועה." "על הזכרונות הנמסים
שחשבנו להפלות אותם בזמן." "על בשרנו הזומם
לקרוס פתאום." "על כוחנו להחזיק צורת אדם,
שיהיה מהות גומעת ורואה." "שוב יורד אור חאקי אפרורי".
החזרה הזאת, כל שני בתים נפתחים
ונחתמים ב"שוב יורד אור חאקי אפרורי".
כאיזה מין צליל קבוע, מה שמכנים האנגלים דרוון, איזה מין ניסור כזה.
זה הופך לקול בו אנחנו רואים את כל הישות האנושית נמצאת בתוך אור.
וראו את ההגדרה הנדירה, המוזרה הזאת.
"חאקי אפרורי".
חאקי אפרורי הוא צבע שאולי אנחנו יכולים לדמיין.
אבל כאור?
האור בצבע חאקי.
לאו דווקא צבאי, אבל אור כזה עמום, צהוב, קצת מאובק.
הדבר המעמעם הזה.
הדבר היורד על הכל ומעמעם הכל.
משהו שפועל כנגד החושים.
כנגד הקליטה.
ומול זה מתרחשים הבתים והם פועלים הפוך.
האור יורד על זה, אבל הראיה של המשורר מבליטה את הדבר האחר.
וכאן מהו הדבר האחר?
האדם בקיומו.
כשחייו מודעים לו כהולכים לקראת כליונם.
אבל הוא חי וחי אותם חזק.
ומה שמצטייר באמצע הוא דווקא איזה אירוע של שמחה, של חיים.
ארוחה בצל העץ.
עם נשים ועם יין.
ושיש בו איזו ריגשה.
השיר הזה מסתיים באיזו תקווה גם.
משום שהדבר הזה נמצא באיזה מאבק באור הזה,
שאולי הוא אפילו ישראלי בהרבה.
כי רוב השנה האור כאן הוא די מסנוור ומדכא ואפרפר.
אבל התפילה הזאת שבסוף השיר.
"זאת אהבתנו הפגועה "על הזכרונות הנמסים שחשבנו להפלות אותם בזמן.
"על בשרנו הזומם לקרוס פתאום.
"על כוחנו להחזיק צורת אדם.
"שיהיה מהות גומעת ורואה".
ויותר מכל משורר אחר בדור הזה,
זך רביקוביץ או וולך או הורביץ.
ויזילטיר הוא גם זה שרצה לשמור על סוג של דיוקן אנושי, ראוי.
איזה מין צורת אדם, כפי שהוא קורא לה כאן.
על איזושהי מהות של אדם ושהוא מגדיר אותה כאן בחריפות יוצאת מן הכלל.
"מהות גומעת ורואה".
וההומניזם הזה, שאין מעליו הרבה אלוהים בכל זאת יש בו קדושה.
יש כאן טקס של חיים, של יין איזו שמחה.
ותמונת העץ היא סימבולית לא פחות מן העץ של עמיחי ואולי
לא פחות מן העץ של המקום שלי, כמו שביאליק כינה את זה.
שהוא אמר "לי יש גן ובגן תחת אוג כבד צל".
משהו בויזלטיר מחזיק גם את הצד הזה.
מהבחינה הזאת הוא המשורר המגוון ביותר של דורו.
והוא מחזיק במרכז השירה העברית המודרניסטית
איזו מערכת גדולה של שירה שחושבת על שירה.
חושבת על חברה וחושבת על אדם.
ומה שנמצא כאן זה שוב סמל של האדם.
נדמה שכמעט אי אפשר כבר לדבר על המושג הזה אחרי
מלחמת העולם השניה ואולי אחרי העידן המודרניסטי כולו.
ולא הוא.
דווקא על ידי המודרניסטי, בין המשוררים החדשים הדבר הזה מופיע במרכז.
