אני רוצה לפנות עכשיו לשיר מוקדם אחר של ביאליק שעוסק באהבה.

או למעשה, בבעיה גדולה סביב האהבה.

והדבר הזה מעומת לא במקרה עם שירו של

טשרניחובסקי ששמענו בשיעור הקודם "את כה ריחניה",

שמציג יחס, אם אפשר לומר בריא מאוד

במובנים הרומנטיים של המילה בריאות.

ביחס לטבע, ביחס לנשיות עומדת שם גבריות

בוטחת מאוד שאומרת לאישה "הרי לי את".

כאן עומד נער צעיר מול אישה שנראית

לו גדולה מדי מכדי להתמודד עם עוצמותיה.

זה שיר שגם עורר הרבה מאוד אי הבנה בביקורת של הדור ההוא,

וגם בביקורת המאוחרת יותר, צריך לומר.

זה שיר שלפי דעתי הקפידו לא להבין אותו,

ולקרוא אותו לפעמים מתוך איזו השוואה,אני יודע,

מבזה קצת בין ביאליק לטשרניחובסקי.

התחיל בפרשה הזאת דווקא אחד מאוהביו הגדולים של ביאליק,

אחד מגדולי הסופרים העבריים, יוסף חיים ברנר.

על כל פנים, לפי דעתי זה אחד השירים

המעניינים ביותר שהוא כתב כאדם צעיר סביב נושא הארוס.

ומעניין מאוד לראות מה הוא שם על סדר יומה של התרבות העברית בת הזמן.

צריך להעיר עוד הערה מעניינת, זה שביאליק הקפיד את השיר הזה לא

לפרסם בכתב העת המאוד מכובד והנחשב שבו הוא פירסם את רוב

שיריו באותה תקופה ואחר כך הוא גם היה העורך הספרותי בו, השילוח.

כתב העת של אחד העם, אלא הוא דחה אותו לכתב עת שולי יותר,

רחוק יותר שבו נדמה היה שאולי

התודעה המפקחת של כמה אנשים חשובים,

כמו אחד בעם עצמו, אולי לא תבחין בשיר הזה.

ובכל זאת, הוא רצה מאוד לפרסם אותו, והוא גם כלל אותו אחר כך בכל מהדורות שיריו.

זה השיר "העינים הרעבות".

"העינים הרעבות האלה שככה תתבענה

"השפתים הצמאות האל השאלות: נשקנו,

"העפרים העורגים האלה הקוראים: תפשנו,

"חמודותיך הצפונות ששבעה כשאול לא

תדענה "כל עתרת הגוויה הזאת,

שפעת חמדה מלאה "כל השאר הלזה,

כל הבשרים האלה שככה "הלעיטוני ממקור תענוגים,

ממעין הברכה "לו ידעת, יפתי, מה קצה בם נפשי השבעה.

"זך הייתי "לא דלח

הסער רגשותי הזכים "עד שבאת יפהפיה,

וברוחך נשפת ונדלחתי.

"ואני, נער פותה "לרגליך

בלי חמלה השלכתי "תום לבבי,

בור רוחי, כל פרחי נעורי הרכים.

"רגע קטן מאושר הייתי בלי חוק,

ואברך "את היד החולקת לי מכאוב העונג הערב

"וברגע קטן של תענוג, של אושר וגיל,

עלי חרב "עולם מלא- מה גדול המחיר

שנתתי בבשרך." זה שיר קשה מאוד.

בראשיתו שני בתים שהם משפט אחד ענק.

פונה אל אישה ואומר עליה דברים איומים.

אלא צריך לראות שהדברים האיומים האלה מציגים

בעיקר לא אותה כדבר איום, אלא את הדובר כדבר בלתי מספיק.

הוא מתאר את הדימוי של אישה בשלה,

בעיניו הקטן ואנחנו מבינים מן הבית השלישי

והרביעי שהוא בעצם מגולל כאן חוויה של מגע

מיני ראשון של אובדן תום הנעורים,

שלגביו לא היה חוויה מרנינה.

עכשיו, זה עניין שהדעות הקדומות של

הקוראים ושל המבקרים עומדות בו למבחן לא פשוט.

בעצם, כעסו על ביאליק שהוא לא היה מאושר לגמרי אחרי הדבר הזה,

אלא רק לרגע קטן, ואחר כך הרגיש שכל העולם בו נחרב בעצם.

מצד שני, אני חושב שצריך לתת לא

מעט ערך ליושר וליושר

התרבותי והחברתי ששיר כזה מגולל,

שבו הוא מספר על נער צעיר שדימויו הגברי לא

מתאים לדימוי הגברי הרווח הנלמד מהתרבות האירופית הרומנטית, או מהקולנוע של ימינו.

האם באמת גורלו האותנטי של

כל גבר צעיר נער למעשה,

במגעו עם עולם המיניות הוא מגע של הרמוניה

ושל קבלה ושל איזה שינוי שכל כולו שמחה?

אין לי ספק שאחוז ניכר מאוד מן המין

האנושי יכול להבין היטב את התחושה שגם מה שאירע כאן הוא פגישה עם

עוצמות או עם מהויות או עם שדות של משמעות, שהיו מבהילים יותר ממשמחים.

ושעד שאדם מבין איפה כאן באמת מקור

תענוגים ומעיין ברכה זה לוקח לו לפעמים יותר מחודש או חודשיים,

ולפעמים חצי מהחיים.

צריך גם לראות שהשיר הזה בנוי בצורה מורכבת ולא פשוטה.

המונולוג הזה אל האישה שלא נאמר בה חיים.

הרי ברור הוא אומר בסוף "לו ידעת יפתי מה קצה בם".

היא לא יודעת.

גם לגמרי ברור שמה שהוא אומר עליה באופן שמכוון ממש אליה,

מודה שהיא דבר שלא יותר מיפה ביותר, "עד שבאת יפהפיה".

"לו ידעת יפתי".

עוד הערה שצריכה לדייק כאן,

המילה גוויה בוודאי עושה רושם מאוד רע לדובר

עברית עכשווית איננה אומרת את מה שהיא אומרת בעברית קלאסית.

גוויה איננה יותר מגוף.

ואיננה שייכת דווקא למתים, כפי שהיום הדבר הזה.

היום רק אותו חלק של המילה גו נשאר בתחום החיים, והמילה גוויה עברה אל תחום המתים.

זה לא היה כך סביב 1900.

אבל העיקר הוא בכל זאת איזו הרגשה האישה

הזאת היא גדולה מדי "חמודותיה הצפונות, שבעה כשאול לא

תדענה" הוא עובר עליה מהעיניים אל השפתיים אל הגוף אל המיניות, אל הערווה ממש.

באיזו הרגשה שהוא יטבע בה.

ואחר כך איזו הרגשה שהשפע הזה נותן לו כמות כזאת של מזון שזה מלעיט אותו,

כלומר שהוא כמעט נחנק מרוב שפע.

ואז בא הבית השלישי שחוזר אחורנית

בסיפור אל הרגע שבו התרחש המגע הזה

הוא מתחיל את הבית הזה במטאפורה שאופיינית לשירים רומנטיים זולים מאוד.

שנמצאים כמותם לא מעט גם בתחום השירה הפופולרית של ימינו.

"זך הייתי", "לא דלח הסער רגשותי הזכים עד שבאת

יפהפיה וברוחך נשפת ונדלחתי" אלא שבתוך

המשפט המאוד פשוט והייתי אומר

גם קריא הוא מדייק ומסביר את המצב הנפשי הזה.

הוא אומר, אני הייתי אגם זך לא הייתה סערה, את הסערה.

את באת ואני נדלחתי, לא את דלחת אותי.

הלכלוך, או הרפש בא מתוכי.

רוחך נשפת ונדלחתי.

כל מי שמבין בשלוליות ובאגמים ובימים והבקיאות

הזו צריכה להיות כאן, יבין את המטאפורה.

הנעורים, הילדות, הם מצב של זכות לכאורה.

היצר ועוצמותיו הבלתי מובנות והבלתי נשלטות,

שקוע רצסיבי, סביל, לא פועל.

הכניסה של הארוס, כניסתה של האישה היא בבחינת רוח סערה.

כל מי שראה את הכנרת אחרי 2 בצהריים רואה איך משתנה צבעה משקוף לעכור.

זה בדיוק מה שהוא אומר.

הרגע של כניסת המיניות כאקט ממשי אל החיים מעלה דברים דחויים או מודחקים,

או פשוט שקועים שלא באו אף פעם לידי ביטוי.

והסחף שלהם, העוצמה שלהם יוצרת אחריה

הרגשה של דליחות, של הרגשה של זוהמה בו לא בא!

הדיוק הוא מהותי.

ויש בו גם יושר גדול, לא רק בכיוון הזה שהוא מודה שלגביו,

הדבר הזה לא היה רק נעים, אלא שהוא גם מדייק ואומר,

באופן מטפורי ומאוד סוגסטיבי איך זה פועל.

ואז בא הבית האחרון וראו את עוצמת הניסוח שגלומה בעד המקום הזה.

הוא אומר "רגע אחד מאושר הייתי בלי חוק,

"ואברך את היד החולקת לי מכאוב העונג

הערב." מעטים אם בכלל מאז ועד

היום ניסחו את הריכוז החושני והרגשי

של חוויית האורגזמה בחריפות כזאת.

כל המשוררים הממונים כביכול בשירה העברית החדשה

על ארוס ומיניות לא הגיעו לניסוח הזה.

לא בעוצמתו ולא בחריפותו וגם לא ניסו להתמודד עם האתגר הזה בכלל.

הוא עושה את זה על ידי אוקסימורון מורכב.

"המכאוב של העונג," וכל זה בתוך סוגריים,

מוכפלות על ידי המילה "הערב." מכאוב העונג הערב.

קודם כל הוא גם מנסח ובחריפות ובעוצמה את הדבר הזה המכונה עונג.

והוא איננו עשוי רק עונג.

הוא אומר "רגע אחד מאושר, "רגע קטן מאושר הייתי

בלי חוק." כלומר יש אינסוף של אושר בתוך הרגע הקטן,

אבל הרגע הזה הוא גם של חורבן.

כפל הפנים הביאליקאי.

הדבר שתמיד מופיע עם מחירו,

הדבר שגם הורס משהו כשהוא נקנה.

הדבר שאיננו מכריע בסופו של עניין,

בין הדרך הטובה והרעה, אם אפשר לומר.

ובעיקר הקרבה הגדולה אל חוויה שיש

בה מן הטרגיות של האי-הפיכות, אם אפשר לומר.

כמו שההתבגרות היא בלתי ניתנת לעצירה.

אני מוכרח לצאת מבית המדרש.

אני מוכרח להיענות לארוס.

אני מוכרח להתבגר.

אני מוכרח לעזוב את סצנת השקיעה ולהגיד לרוח "עוף

מפה." זה לא אומר שההכרעה ההתבגרותית

היא דבר שנעשה על ידי איזה מין מצביא אופטימי שכובש

את חייו עכשיו בקול עזוז ושמחה, אני יודע, אקסטטית.

בשום אופן לא.

זה שוב כפל הפנים הזה הפונה אחורנית ומרגיש --

"ואני נער פותה, "לרגלייך בלי חמלה השלכתי תום לבבי,

בור רוחי, "כל פרחי נעוריי הרכים." אבל לא פחות מזה שימו לב,

איזה טרמינולוגיה ביאליק בוחר,

שוב, יש בה משהו בנאלי, סנטימנטלי, ישן.

כלומר אני זרקתי את הדברים האלה.

זה כואב, אבל גם ברור שהם ישנים,

שיש בהם משהו גם בעצמו תמים מדי, לא רלוונטי עוד.

אלה אביזרים אחרונים של השירה הרומנטית

התמימה נוסח שירת חיבת ציון, ששייכים לנעוריו.

הוא גם מאבד במפגש הזה עם המיניות את הכלים הרומנטיים הרגילים.

אני חושב שחשיבותו ההיסטורית של שיר כזה היא גדולה הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.

מפני שהוא מזכיר שההתרחשויות הארוטיות של האדם

אינן שייכות רק לסיפור הרומנטי, האסתטי של התרבות.

הן שייכות גם לאנשים, הן שייכות גם ליוצאי דופן,

גם לבלתי מתאימים והלא אידאליים.

הקשר של השירה הציונית לא רק אל האידאלים של העם,

אלא אל היפוכו הגמור של הדבר, אל אידאליים של יחיד

יוצא דופן ולא מתאים, חשובים לא פחות.

זאת אומרת סדר יומה של השירה הזאת גיטל בלביבות,

הדובר בעיניים הרעבות היא של אנשים רגילים,

לא יוצאי דופן, קצת מכוערים, לא מתאימים, לא גיבורים,

נורמליים במובן הזה שהם מקריים.

[אין_סאונד]

Fifth Session

Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית

Rencontrer les enseignants